מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, נותן את ההגדרה הבאה לגילוי עריות- "התנהגות לא אקראית, הכוללת מגע, מישוש, חשיפה של איברי מין (או של תכנים מיניים) ועד אונס, אשר בן משפחה כופה על ילד/ה, כאשר הוא/היא אינו/ה מסוגל/ת להתנגד". לפי הגדרה זו, גילוי עריות מתרחש באחד מכל שישה בתים בישראל. זאת אומרת שאחד מכל שישה אנשים שאנחנו מכירים עבר, או עובר בהווה, חוויה קשה של כפייה וחוסר אונים. ואולי את או אתה שקורא/ת את המילים הללו עברת חוויה כזו בעצמך? אולי קשה לקרוא למה שקרה בשם הזה, אולי ההגדרה מרגישה לא מדויקת. היא בטח לא מעבירה את המורכבות של העניין. כי מי שעברה פגיעה בתוך המשפחה (הכתבה תיכתב בלשון נקבה אבל כמובן שהיא פונה גם לזכרים), לא כל כך משוכנעת שהיא לא יכלה להתנגד. לפחות בשלבים מסוימים היא שואלת את עצמה- למה הרשתה לזה לקרות? למה לא אמרה ´לא´? למה לא סיפרה למישהו? ומה זה אומר? שאולי היא "רצתה את זה"? אולי "פיתתה"?

אשמה ותחושת אחריות הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה של גילוי העריות. האשמה נולדת כמעט בד בבד עם הפגיעה המינית עצמה, וככל שהפגיעה מתמשכת זמן רב יותר, כך האשמה גדלה. היא נובעת מכך, שבדרך כלל, באמת לא היתה התנגדות למעשים שנעשו, אפילו שהמעשים היו בבירור פוגעניים, וקשה לילדה להסביר לעצמה למה לא התנגדה. היא לא יודעת להסביר לעצמה את יחסי הכוחות הלא שוויוניים בינה ובין הפוגע. הפוגע הוא דמות סמכותית, קרובה, שתפקידה לדאוג ולהגן. במקרים רבים הפוגע מאיים ומפחיד ואולי גם מנסה לשים את האשמה על הילדה. במקרים אחרים, הפוגע מעניק לילדה תחושה שהיא מיוחדת במינה ובעלת כוח רב בגלל היחסים המעוותים עימו, וכך נוצרת אצלה החוויה שאולי קיבלה "זכויות יתר" תמורת שתיקתה. לעיתים קיימים רגשות חיוביים כלפי הפוגע, למרות מעשיו. ברוב המקרים קיים פחד משתק מפני פירוק המשפחה במידה והסוד יתגלה, והילדה חשה שהשמירה על התא המשפחתי באחריותה ותלויה בשתיקתה. לפעמים גם קיימת אצלה ההרגשה שהיא אחראית לשמירה על שלומם של שאר בני המשפחה, שהיא מקריבה את עצמה למען אחיות אחרות, למשל, או למען האם. לפעמים תחושת האחריות היא גם כלפי הפוגע עצמו והמחשבה שחשיפת המעשים תביא לפגיעה בו, יכולה להיות מאיימת מאוד. בכל מקרה המסקנה היא אחת – עדיף לשתוק.

שתיקה ושיתוק אינם זהים, אך במקרה של גילוי עריות הם שזורים. השתיקה נובעת, כאמור, מאשמה ותחושת אחריות, אבל גם כי הרבה פעמים הפגיעה החלה בגיל כל כך צעיר, שלא היו לילדה את המילים להסביר מה קורה. השתיקה נובעת גם מתוך תחושה שלא יהיה מי שישמע. רוב מי שעברה פגיעה מדווחת שעשתה ניסיון כלשהו לבטא את מצוקתה, אבל ללא הועיל. ולכן היא למדה לשתוק. השתיקה והשיתוק שניהם נובעים מפחד. השיתוק הוא מנגנון טבעי שמתעורר מול איום, בדיוק כפי שנראה בטבע ארנבת קופאת למול אורות מכונית שנוסעת במהירות ישר אליה. כאשר הפגיעה מתמשכת השיתוק הופך לניתוק, המוכר גם בשם דיסוציאציה– התחושה של להיות שם בלי להיות שם, להיות מחוץ לגוף ומחוץ לסיטואציה. לפעמים הניתוק הוא כל כך מוחלט שאפילו אין זיכרון של החוויה. כל אלה הם תוצאה של מנגנון הניתוק שלנו מעצמנו בזמן אירוע קשה ומאיים. הניתוק מאפשר לגוף ולתודעה לסבול דברים בלתי נסבלים, וכמו כן מאפשר תפקוד יומיומי, כי בלי היכולת לנתק את עצמך מהזוועות, אי אפשר לחיות. המחיר של הנתקים האלה הוא תחושות של קהות רגשית, תחושה של ריחוק מהעולם, חוסר שייכות ובדידות.

לבד. אין אף אחד שבאמת מבין. אין אף אחד שבאמת יכול לעזור. כולם חיים את חייהם. כולם שמחים, מתקדמים, אוהבים. ואת לא חלק מהעולם הזה. רק למראית עין. סטיקר בשירותים שאומר "את לא לבד" וטלפון של מרכזי הסיוע לרגע מעורר תקווה, אבל לא באמת מחלחל לבדידות התהומית שהיא היסוד של הטראומה. כל אדם שעבר טראומה חווה עצמו מופרד משאר האדם, גלמוד בסבלו, לנצח לא מובן. על אחת כמה וכמה במקרה של גילוי עריות, כשהנפגעת נושאת סוד, סוד נוראי ואפל, שלרוב רק הפוגע שותף לו. גם לקרוא על מקרים אחרים בעיתון לא מנחם, אפילו אם יש להם "סוף טוב". כי בעיתון הנפגעת היא הקורבן הטוב והתמים והפוגע הוא הרע והפושע. אבל עבור רוב הנפגעות, אם לא כולן, החוויה אינה כה חד משמעית. מעורבבים בה לעיתים אהבה וחמלה עבור הפוגע, ושנאה עצמית כה עמוקה, שלוקח זמן רב להשתקם ממנה.

השנאה העצמית, הקהות הרגשית, הכמיהה לשליטה שנלקחה, כל אלה ועוד, גורמים לסימפטומים קשים ועשויים להופיע תוך כדי וגם אחרי שהפגיעה נפסקת. סימפטומים כמו הפרעות אכילה, פגיעה עצמית, שימוש בסמים ואלכוהול, דיכאון, אובדנות, קושי ביצירת יחסי אמון, קושי בהתמדה בעבודה ובלימודים, הפרעה דיסוציאטיבית (ניתוק) בעוצמות שונות, רה-וקטימיזציה (קורבנות חוזרת, כלומר שיחזור של יחסי ניצול), קשיים סביב מיניות ויחסי מין – כל אלו מאפיינים נפגעות ונפגעי טראומה מינית בילדות.

במשך שנים תופעת גילוי העריות נעדרה מהדיון הציבורי, על אף שהיא נחשבת כטאבו וחטא ברוב התרבויות והדתות. כל שנה נחשפים המימדים של התופעה ונוסף עוד רובד של ההשלכות הקשות על הנפגעות והנפגעים. כיום ישנה מודעות רבה יותר לתופעה והאפשרויות לטיפול ושיקום התרחבו.

הדרך החוצה ממעגל הפגיעה מתחילה מחשיפת הסוד. הבחירה מול מי להיחשף עשויה להיות קריטית, כיוון שלמרבה הצער, גורמים מסוימים עשויים להגיב באופן לא מותאם ופוגע. חשוב שתדעי שכיום קיימים גופים מיומנים ומקצועיים שיעמדו לרשותך וילוו אותך בצעדים הראשוניים והמשמעותיים: לדוג´- קו הסיוע לנפגעות תקיפה מינית (מחייגים פשוט- 1202) שפועל 24 שעות ביממה.

תהליך השיקום וההחלמה מטראומה מינית במשפחה הוא אפשרי. נשים שנפגעו ונשות מקצוע רבות יכולות להעיד על כך. טיפול בשיחות אצל מטפלות המתמחות בנושא, מביא להקלה רבה בסימפטומים, דרך עיבוד והבנה של מה שקרה, ומהווה מקור לתמיכה, כמו גם לידע. כיום ישנם מרכזים ציבוריים המציעים טיפול בחינם: כמו מרכז "לוטם" בת"א, הממוקם בביה"ח איכילוב וכמו כן ישנה רשימה של נשות מקצוע בתשלום מופחת במרכזי הסיוע. כמו כן, קיים גם "בית אמיתי"- מרכז לתמיכה בצעירות נפגעות תקיפה מינית, השייך לעמותת עלם.

נורה קרלטון, עו"ס קלינית, היא עובדת ב"בית אמיתי"- מרכז לתמיכה בצעירות נפגעות טראומה מינית, עמותת עלם. bait@elem.org.il