נועה נולדה במושבה מבוססת בצפון הארץ.
בת זקונים לשני אחיה הבוגרים. שום סימן בילדותה המושלמת לא הכין אותה לקראת המשך חייה.
"לא הסתדרתי עם החברות שלי בכתה. תמיד הייתי בחברתם של בנים.
אהבתי לעשות ביחד איתם כל מיני דברים של בנים. לטפס על עצים ולנסוע באופניים דרך השדות לים ולשחות.
אני חושבת שבגלל שיש מין אווירה כזאת של מושבה לא כל כך שמו לב.
ההורים היו מבסוטים דוקא מזה שאני מסתובבת עם האחים הגדולים שלי ועושה איתם כל מיני שטויות כי לפחות הייתי איתם.
בכתה ט כשכל הבנות כבר מזמן מדברות בעיקר על בנים אני השקעתי בלימודים.
לא עניינו אותי בנים בכלל.
זתאמרת כבר לא הסתובבתי איתם כל הזמן. רק לימודים בראש כל הזמן.
חלמתי להיות רופאה כמו אבא שלי שכבר מנהל מחלקה בבית חולים גדול צפון.
מתי כל זה התחיל? לא זוכרת בדיוק אבל אני זוכרת שיום אחד שמעתי את אמא שלי
מעירה לי שאני מסתכלת בצורה מוגזמת וחודרת לפרטיות במיקה,
בת השכנים החדשים שעברו לוילה מול הבית שלנו.
הייתי נסערת מהגילוי. לא הבנתי, לא שמתי לב לזה שאני מסתכלת עליה.
רציתי להסתתר. פחדתי מזה שאמא עוקבת אחרי. אבל דווקא אמא יזמה את ההכרות שלי עם מיקה.
הזמינה את השכנים החדשים לקפה והציעה למיקה להכיר אותי.
מיקה היתה ביב ואני ב ט. מההתחלה היה ביננו קליק מדהים ונהיינו חברות מאוד טובות. ממש ממש טובות.
נורא שמחתי שאפשר לעשות איתה כל מיני דברים שאהבתי לעשות עם בנים ושעכשיו אי אפשר.
היינו נוסעות על אופני הרים חוצות את רכס הכורכר וטסות ממש לים.
לפני שלושה חודשים בים. כבר התחיל הסתיו אבל מיקה רצה לים ואני אחריה. למים.
רעדנו שתינו מקור כשיצאנו ואז הבנתי שאני רועדת מעוד משהו. מהתרגשות כזו גדולה וענקית.
הבנתי שאני מאוהבת בה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
היא נראתה לי הכי מושלמת. הכי חכמה. הכי יפה. הכי הכל. רציתי כל כך להתחבק איתה
אבל לא כמו חברות טובות. רציתי להיות אותה. התחלתי לבכות.
מה קרה לך היא נבהלה ואני לא יכלתי. מה יכולתי להגיד לה?
אבל היא לחצה ופתאום אמרה לי גם היא בדמעות שהיא אוהבת אותי כל כך ושאנחנו ממש זוג
ושהיא מתחננת שאספר לה מה קרה.
הרגשתי איך הברכיים שלי רועדות. אני באמת רוצה שנהיה זוג אמרתי לה ועליתי על האופניים וברחתי
משם. מיקה דהרה אחרי באופניים שלה. לא ידעתי מה לעשות.
הייתי בטוחה שהנה עוד שניה היא משיגה אותי מפילה אותי מהאופניים וצוחקת עלי.
מספרת לכולם ו… מה אני אעשה?
עלו לי דמעות ולא שמתי לב לדרך ונכשלתי על איזה בור ונפלתי מהאופניים.
תוך שניות מיקה היתה לידי מחבקת תומכת ו… אז התנשקנו פתאום… זהו. השמים עמדו ליפול….
אחר כך היינו מחפשות כל הזמן תירוצים להיות עוד יותר ביחד.
ההורים שלי נסעו להצגה בחיפה.
מיקה באה אלי הביתה והסתגרנו בחדר השינה שלי ובפעם הראשונה לשתינו עשינו את זה.
לא שמנו לב לשעון. לא שמנו לב לדלת שנפתחה. אמא צרחה בפתח החדר…
הם גירשו את מיקה. הם צרחו עלי. אף פעם לא ראיתי את ההורים שלי צורחים ככה.
מאיימים שיתקשרו למשטרה ויתלוננו על מיקה שאנסה קטינה.
שמעתי את אמא שלי מקיאה בשירותים וצועקת לא הבת שלי לא הבת שלי.
רציתי בעיקר למות.
הם לא נתנו לי לצאת מהבית לשום מקום.
מהבית לבית הספר ומבית הספר לבית ותמיד אחד מהם לוקח אותי ומחזיר אותי.
התגעגעתי למיקה. שנאתי את ההורים.
הם לקחו אותי לפסיכיאטר וסיפרו לו שאני פוגעת בעצמי (סתם נפלתי בים זוכרת? באמת..)
שאני לא אוכלת כלום שיש לי מחשבות אובדניות וכל מיני כאלה…. בדבר אחד הם צדקו. רציתי רק למות.
סירבתי לאכול. סירבתי לדבר איתם. רציתי חיבוק מאמא שלי. שלא תכעס עלי שתבין אותי
שתסביר לי מה קורה איתי. למה אני מאוהבת במיקה ולא באיזה בן מהכיתה או משהו כזה.
אבל פעם אחת כשהתקרבתי אליה היא ממש קפצה כאילו שאני חולה באיזו מחלה מדבקת במגע.
עכשיו היה תורי להרגיש בחילה. אמא שלי. נגעלת ממני. בא לי לצרוח כשאני אומרת את זה.
באותו הלילה ברחתי מהבית.
את הפלאפון הם החרימו לי כבר לפני שלושה ימים כשהכל התפוצץ.
לא ידעתי לאן ללכת.
נסעתי בטרמפ לחיפה והסתובבתי עד הערב. לא התקשרתי הביתה. לא היה לי לאן לחזור.
בבית קפה בהדר ראיתי דגל גאווה. נכנסתי. המלצר שאל אותי אם הכל בסדר. כנראה שנראיתי זוועה…
התחלתי לבכות ולבכות. סיפרתי לו.
הוא הראה לי את העיתון ה"זמן הורוד". הראה לי כתבה על "בית דרור" ונתן לי כסף לנסיעה.
אחרי שעתיים הייתי פה
